פסק-דין בתיק עד"י 4119/08

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, בעבירה נוספת של חטיפה בנסיבות מחמירות, בשתי עבירות של סחר בציוד מלחמתי ובעבירה נוספת של מתן מקלט. בימ"ש קמא גזר את דינו ל-32 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי, והתביעה מערערת על קולת העונש.

כעולה מכתב האישום המשיב היה חבר בהתאחדות אסורה משנת 2003 ועד ליום מעצרו. בשנת 2004 המשיב היה שותף לחטיפת אדם בשם עצאם נעמאן (להלן - עצאם), בכך שהגיע רעול פנים ביחד עם חבריו לחוליה למקום עבודתו של עצאם, ואילצו אותו לבוא עימם למטע זיתים סמוך, שם חקרו אותו באלימות חבריו של המשיב, בעוד המשיב עצמו ואדם נוסף נותרים בתצפית שאותה עזבו כעבור שעתיים. עוד עולה מכתב האישום כי בשנת 2005 רכש המשיב אקדח ועשרים כדורים לערך, ומכר אותם לאדם אחר כעבור שנתיים. לא זו אף זו, בתקופה בה היה המשיב חבר בהתאחדות בלתי מותרת הוא סייע ביחד עם אדם נוסף לאנשים המבוקשים לכוחות הביטחון ברכישת מזון ובהודעה על כניסת כוחות הצבא לכפרם.

בימ"ש קמא קבע כי עבירת הסחר באמל"ח לא בוצעה במסגרת חברותו בהתאחדות בלתי מותרת, וכי בוצעה למטרה כספית ולא לשם פגיעה בביטחון האזור. עוד קבע, כי עבירת מתן המקלט בוצעה ככל הנראה במסגרת הארגון, אך אין לייחס לפעילות זו מסוכנות של ממש שכן לא ברור מתי ובאיזו תדירות בוצעו מעשים אלו. באשר לעבירת החטיפה סבר בית המשפט כי לחלוף הזמן יש משקל משמעותי, וכי  חלקו של המשיב בחטיפה היה חלקי בלבד. השופט הנכבד קמא התחשב גם בעונש שנגזר על שותפו של המשיב למעשה החטיפה ובעיקרון של אחידות הענישה, ובסופו של דבר  גזר כאמור 47 חודשי מאסר, אשר 32 מתוכם לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

בפנינו ערעור של התביעה על קולת העונש. לטענת התביעה אין כאן מקום לטענת "חלוף הזמן" שכן אף לאחר מעשה החטיפה המשיך המשיב בחברותו בהתאחדות אסורה ואף ביצע עבירות חמורות נוספות נגד האזור גם בשנת 2007. כן טוענת התביעה כי על פי העובדות המשיב היה שותף מלא בתכנון ובמעשה החטיפה ואף המשיך לתצפת בשעת חקירת הנחטף כדי להזהיר את החוקרים אם יתקרב אדם לאזור. התביעה מוסיפה וטוענת כי מאחר ובימ"ש קמא הסתמך על העיקרון של אחידות הענישה והתחשב לקולא בגזר דינו של שותפו של המשיב למעשה החטיפה, ראוי לתת משקל לכך שעונשו של אותו שותף הוחמר במידה ניכרת לאחר שהתקבל ערעור התביעה בעניינו, ועונשו הועמד על 7 שנות מאסר בפועל, ולכן יש להחמיר גם בעונשו של המשיב.

לעומת זאת טוען הסנגור כי אין להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא, וכי חלקו של השותף חמור בהרבה מחלקו של המשיב ועל כן יש להותיר את פסק הדין בימ"ש קמא על כנו. 

ייאמר כבר בפתח הדברים כי יש ממש בטענות התביעה. קביעתו של בימ"ש קמא כי יש מקום להקל עם המשיב נוכח התרשמותו כי עבירות הסחר בוצעו ממניעים כספיים אינה יכולה לעמוד, ושני טעמים בדבר: ראשית, כאשר יש פער של כשנתיים בין מועד רכישת האמל"ח ובין מועד מכירתו, לא ניתן להתייחס לכך כפעילות מתוך מניע כספי גרידא. שנית, אפילו אם נקבל את הנחת בימ"ש קמא, הרי הלכה היא כי עצם החזקת נשק בלא היתר יש בה מסוכנות של ממש לביטחון האזור. כך למשל נקבע בעד"י איו"ש 65/00:

"ניסיון החיים מלמדנו כי נשק בלתי חוקי מתגלגל מיד ליד, ולעיתים נעשה בו שימוש שלא בידיעתו או אף בניגוד לרצונו של מי שהחזיק בו. אשר על כן קבענו לא אחת כי ביהמ"ש יחמיר בעונשו של כל אדם המחזיק נשק ללא היתר, אף אם לא נטען כי הייתה לו כוונה לעשות שימוש כלשהו בנשק בלתי חוקי זה".

והדברים אמורים ביתר שאת, כאשר עסקינן במי ששימש כחבר בהתאחדות צבאית בלתי מותרת, ואף ביצע מעשים חמורים ביחד עם חברים אחרים באותה התאחדות. העובדה שחברותו של המשיב בהתאחדות האסורה נמשכה עד סמוך למעצרו, מצמצמת במידה רבה את השיקול של חלוף הזמן, שהשופט הנכבד קמא ראה לציין כסיבה להקל עם המשיב.

אשר לעבירת החטיפה בנסיבות מחמירות, אינני סבור כי חלקו של המשיב היה שולי באירוע. המשיב היה שותף מלא למעשה החטיפה, אף אם בעת החקירה האלימה של עצאם נותר בעמדת תצפית. על החומרה היתירה של מעשי חטיפה אין צורך להכביר מילים, ודי אם אפנה לדברים שנאמרו בבימ"ש זה ביחס לשותפו של המשיב בעד"י 3377/08: "עבירת החטיפה היא אחת העבירות החמורות ביותר בחוק... שלילת חירותו של אדם באיומים ובנשק, תוך ביצוע עבירות תקיפה בנסיבות חמורות כמו אלה שנעשו ע"י המשיב וחבורתו, מצדיקה עונש מרתיע במיוחד..." , ואין לי אלא להצטרף לדברים אלו.

נוכח האמור, באתי לכלל מסקנה כי העונש שנגזר בבימ"ש קמא חורג במידה ניכרת מהעונש הראוי בשים לב לחומרת העבירות, ולכן אין מנוס מקבלת ערעור התביעה ומהחמרה ממשית בעונשו של המשיב. לכאורה בימ"ש קמא ראה את עניינו של המשיב כחמור יותר מעניינו של השותף, שהרי גזר עליו 32 חודשי מאסר, עשרה חודשי מאסר יותר מהעונש שנגזר על השותף. ואם עונשו של השותף הוחמר בבימ"ש זה ל-4 שנות מאסר, ראוי שעונשו של המשיב יהיה חמור אף יותר, אולם ספק אם יש מקום להשוואה מעין זו נוכח ההבדל בין כתבי האישום, ובעיקר נוכח העובדה ששותפו של המשיב הורשע בשתי עבירות של חטיפה. לא נעלמה מעיני גם העובדה שהמשיב הודה בכתב האישום המתוקן, ובכך קיבל אחריות על מעשיו ואף חסך זמן שיפוטי יקר. לכן צדק בימ"ש קמא כאשר ראה לשקול את הדברים הללו לזכותו של המשיב.

בסופו של דבר, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, ואת השיקולים לקולא ולחומרה שפורטו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מקבלת ערעור התביעה. לפיכך, החלטתי להחמיר בעונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב ולהעמידו על 45 חודשי מאסר בפועל. אין שינוי בעונש התנאי שנגזר בבימ"ש קמא.

ניתן והודע היום, 25 בפברואר 2009, א' באדר התשס"ט, בנוכחות המשיב ב"כ והתוב"ץ.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: